פרסום פרויקט
התחבר עם פייסבוק
התחבר עם LinkedIn
כתבה בנושא "הצלילה לזבל" או יותר מתאים - ליקוט מהאשפה. הכתבה עוסקת בתופעה של שימוש חוזר במוצרים שנזרקו לזבל. החל מריהוט וכלה במזון שנזרק לאשפה. איסוף הזבל אינו מגיע דווקא מכורח אלא גם מאידיאולוגיה.
הערה: הגרסה שבטקסט להלן אינה הסופית. המאמר הסופי מודפס בהארד קופי ולכן סרוק ומצורף בשתי תמונות.
זבל של אדם אחד הוא עולם ומלואו עבור אחר
יוצא לכם לחשוב על צלילה? טוב, גם אם לא, נסו לרגע. בדמיון, צלילה נשמע משהו מאוד נעים. ספורט נקי שלא מזיעים בו. אתם נכנסים למים צלולים. הצבעים הנוצרים מהחזר קרני השמש לאחר שפגעו בקרקעית. הראות החדה. מן תחושה טהורה שכזאת. הצוללנים מגדירים את זה 'התעלות'...
אז זהו, שיש מי שצולל במקום אחר. קצת פחות טהור ונקי. קוראים לזה "דאמפסטר דייבינג". או בעברית 'צלילה לפח האשפה'. השם לא מותיר מקום לדמיון. אמנם מדובר ב'צוללנים', אך הצלילה נעשית רחוק מן המים ומטרתה שונה בתכלית. 'הצוללנים' תרים אחר מזון ושאריות מזון, שנזרקו לפח. אל תטעו, לא מדובר דווקא בחסרי בית ובקבצנים. לא שיש משהו רע בזה. אבל התופעה הזאת, שמתרחשת ממש מתחת לקצה פחינו, היא מנת חלקם של אנשים עובדים, אשר יכולים לממן לעצמם מזון. "זה עולם של יד שניה שנמצא בכל פינה. זה פשוט תענוג", מספרת דנה, צוללנית ותיקה.
קצת לקבל תחושה
דנה (השם המלא שמור במערכת), היא סטודנטית לנטורופתיה בת 26 שמתגוררת בקיבוץ 'אלומות' שמעל הכנרת. "הרעיון שעומד מאחורי ה'דאמפסטר דייבינג', הוא שיש שפע עצום בעולם. אין שום סיבה שלא ננצל את השפע הזה, ושדברים ילכו לפח רק בגלל שיש שפע", אומרת דנה. העובדה שסוחרים רבים בשוק וסופרמרקטים גדולים מעיפים את מה שקצת פחות יפה לפח, איננה מפתיעה. אך מסתבר שיש לא מעט אנשים שמתוך גישה אידיאולוגית, הולכים לשוק בסוף היום, או לחילופין לסופרמרקט, פניהם לפחים הירוקים שבדרך כלל מלאים באוכל ובוררים את הדברים הטובים.
"התפיסה החברתית היא שאם יש לי כסף - אני משתמש בו, ואם אין לי כסף - אני לא עושה שום דבר", מסבירה דנה, "אני לא מסכימה עם זה. גם אם אין לי כסף, עדיין מגיעים לי דברים. אני לא צריכה להתבייש לקום ולעשות מעשה בשביל לחיות. בארץ בדרך כלל יש לי יותר כסף, כי אני עובדת. אבל אם אני מטיילת בחו"ל? זו הדרך שבה אני חוסכת".
רגע, אתם אוספים את זה על מנת לחלק לעניי העיר, או שזה לעצמכם?
"אני עושה את זה גם בשביל עצמי וגם בשביל לתת לעניים. גם אחרי שהאוכל נזרק, ואני בררתי מה שאני רוצה לעצמי, עדיין נשאר מספיק כדי להאכיל את כל עניי תל אביב".
ערן (השם המלא שמור במערכת), בן 28 מתל אביב, מופיע בתיאטרון רחוב ו'צולל' ותיק: "עבורי זה כבר נהיה אוטומט. כל פח שאני עובר לידו, אני מיד מברר אם יש באזור חנות שתצדיק חיפוש.
בארץ בעיקר 'אוספים' ,והשימוש במונח הצלילה הוא בהשאלה. ה'דאמפסטר דייבינג' האמיתי זה משהו יותר אירופאי. שם יש את הפחים הגדולים, ה'צפרדעים' ובשביל לחפש אוצרות בפחים הגדולים, צריך ממש 'לצלול' פנימה. "חשוב לי להדגיש שמעבר לעניין המעשי הטהור, יש פה עניין עקרוני. בסך הכל יש מספיק אוכל ושפע, ומעבר לעובדה שאתה חוסך כסף באופן אישי, אתה מונע ממזון טוב להיזרק לזבל. היתה תקופה שהיינו מבשלים פעם בשבוע ארוחות מהיסודות שאספנו ומחלקים כמחאה על חלוקה לא צודקת של כסף ושל משאבים. הכל היה מתרחש ברחוב דיזינגוף בתל אביב, שם חיים חסרי בית, לצד אלו שבוחרים לעשות את הקניות שלהם באזור".
אז מה זה בכלל 'דאמפסטר דייבינג'
למעשה המונח 'דאמפסטר דייבינג' או בעברית – 'צלילה לפח האשפה', מקורו ביצרן פחי אשפה בשם 'דמפסי', שמשתמש בשם המסחרי 'דאמפסטר' על הפחים שהוא מייצר, ומטביע תמונה של מישהו קופץ ראש לתוך מכולת זבל, כאילו היתה בריכת שחיה.
באופן מסורתי, רוב האנשים שפונים לצלילה לפח האשפה נאלצים לעשות זאת מתוך כורח כלכלי. תהליך דומה בשם 'ליקוט', היה נהוג באזורים כפריים באירופה ובחברות חקלאיות עתיקות, בהם אספו שאריות משדות החקלאים (מכאן נולד לקט שכחה ופאה בתורה). בנוף המקומי ניתן לראות גם את ה'אלטע-זאכן' ובוררי פסולת למיניהם, שמתפרנסים ממיון האשפה. כעת מסתבר שזה לא רק תחביב לעניים מרודים וחסרי בית, אלא מעין סוג של מחאה חברתית.
פריטים שאינם מושלמים, אך עדיין פונקציונלים, נזרקים. מזון עם פגמים קלים, תאריך תפוגה סמוך, או כי הוא פשוט מוחלף בסחורה חדשה, נזרק למרות היותו אכיל. המוכרים נרתעים בדרך כלל מלמכור את הסחורה הפחות חדשה במחירים מוזלים, כי הם חוששים שאנשים לא יקנו את הסחורה החדשה במחיר גבוה יותר.
כולנו עסוקים בלצרוך ולצרוך, משליכים עוד ועוד לפח בלי לחשוב פעמיים ואז קונים עוד קצת. הבזבזנות של החברה הצרכנית והקלות שבהשלכה לפח של כל דבר שהוא פחות ממנצנץ, הביאו בעלי זיקה סביבתית להציל פריטים שימושיים מהרס, כמאמץ סביבתי למיחזור. לכן התופעה נתמכת ומאומצת על ידי קהילות "ירוקות" רבות.
איך זה התחיל? ומה מוצאים?
איילה, בת 24 מירושלים, היא טבחית במקצועה. כשחושבים על מקצוע הטבחות, התמונה שעולה בראש היא של שפע מזון טרי שנקנה זה עתה, ועתיד להפוך ליצירות קולינריות, ולאו דווקא של שאריות מזון. היא נחשפה ל'צלילה' בפעם הראשונה בחו"ל. "שהיתי בזמנו בעיירה איתקה שבניו יורק. בעיר העילית יש סנובים עשירים, שיכולים לזרוק אופניים ומחשבים במצב טוב, ויש שם מאפיות שבהן יש מאחור ארגזים מיוחדים ללחם שנשאר בסוף היום. מי שגר בעיר התחתית, הם אנשים אקולוגיים, אנשי רוח שחיים שם ברמת חיים טובה. אלו לא אנשים עניים. הם עובדים, אבל יודעים גם לנצל את השפע שמעניקה להם האפ-טאון, על ידי שימוש במזון שנזרק ומחזור ריהוט וביגוד". אחרי שנחשפה לדרך הזו בחו"ל, היא שבה לארץ. "הגעתי לתל אביב וחשבתי לעצמי, למה לא גם כאן? גיליתי שגם פה בעיר יש 'צוללנים', או איך שאני קוראת לזה 'ליקוט עירוני'."
איך התחלת בדרך זו בעצמך? אירוע מכונן?
"זה בא לי טבעי. התחלתי לעשות 'דאמפסטר דייבינג' ואז גיליתי שאני נמצאת בתוך הגדרה של משהו. זה לא משהו שכיוונו אותי אליו. צריך להבין גם שברעיון הזה יש מן הרגשה מנצחת. 'אני חי את החיים שלי ולא תלוי במשהו שיחזיק אותי'. זה לא שלא אסתדר בלי אוכל מהזבל. אני גם קונה מצרכים. אבל במה שיש מסביבנו - משתמשים".
גם ערן הפך ל'צוללן' באופן דומה. "הכרתי אנשים שזאת הדרך שלהם להביא את האוכל למקרר, ואימצתי אותה".
אבל זה מהזבל, זה לא קצת מגעיל?
"למה מגעיל? צריך לעבור סוג של מחסום רגשי. חוץ מזה שיש לא מעט שלא ממש נוברים בזבל, אלא באים בסוף יום למאפיות וכדומה".
גם איילה לא מתרגשת מהעובדה שבסופו של דבר זה חיפוש בזבל. "צריך להתגבר על התחושה שאתה בעצם נובר בזבל, ולהבין שאתה בעצם מסתכל על סוג של אוצר. אני פשוט לא רואה את זה כפח זבל".
עם איזה שלל אפשר לצאת ממשא "צלילות" שכזה?
דנה: "באופן עקרוני מדובר במזון, אבל מי ש'צולל' כדרך חיים, זה כולל גם בגדים וספרים שמוצאים ברחוב. בשוק יותר נוח. הכל מפוזר. דווקא הפח של הסופרמרקטים בעייתי. הוא מכיל זבל מכל הסוגים, ולכן העבודה יותר סיזיפית. לא פעם אתה דורך ומוצא את עצמך בתוך איזה חציל מעוך, שחודר לנעל. אתה יכול לדמיין שאתה דורך בשלולית מים שחודרים לתוך הנעל? אז תחשוב אותו הדבר על חציל. אני אישית מצאתי דברים שונים ומשונים. סטים של כלים, סירים מאמייל שהיום ניתן למצוא אותם בחנויות יד שניה יוקרתיות. האמת שזה כל פעם להתרגש מחדש ממה שמוצאים. בוא נגיד, שמזל שאין לי טנדר", היא מוסיפה בהומור.
עבור ערן מדובר בעניין משמעותי יותר. "אורח החיים שלי ממש שזור ב'צלילה'. כל הבגדים שלי מהזבל ומהרחוב. לפני כמה ימים מצאתי גיטרה קלאסית. אנשים זורקים הכל - מוצרי חשמל, ריהוט וכל דבר שאפשר להעלות על הדעת. את כל הדירה ריהטתי מהרחוב. אני כמעט ולא מוציא כסף. אפילו מכשירי תמי 4 לטיהור מים מצאתי".
מה שמצער בכל העניין היא העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שלא חושבים לנקוף אצבע, ובמקום להשליך פריטים בני שימוש, פשוט להניח אותם בחוץ באופן מסודר, או רחמנא ליצלן, לאסוף ולתרום אותם.
איילה נזכרת במקרה ספציפי שמעלה חיוך על פניה: "היינו באיטליה בקהילה בהרים, נסענו כמה אנשים לעיר, בשביל לעשות קצת קניות, ודבר ראשון לפני שקונים, 'צללנו' למכולה. מישהו הקפיץ אותי פנימה ופתאום אני רואה שם אוצר - ארגזים שלמים של שוקולד "קינדר". יצא שהיינו גיבורים, והבאנו קינוח שהספיק לשבוע".
במאפיות יותר נוח. "באיטליה מקובל שבשעה ארבע אחר הצהריים הולכים למאפיות ופשוט מקבלים את מה שנשאר. גם בארץ יש מאפיות עושות את ההפרדה. אתה מוצא שקיות זבל כחולות מלאות במאפים, שנזרקו כיוון שנגמר היום", מספרת דנה.
בחנויות האורגניות וחנויות הממתגות עצמן בקטגוריית הבריאות, קיימת התחשבות גם כן, אם כי לא בכולן.
איילה: "אם הולכים בימים המתאימים מאחורי החנויות האורגניות, הם זורקים אוכל באיכות טובה, כך שגם אלה שאוספים מהזבל יכולים להיות אורגניים...".
בארץ מצילים בעיקר פירות, ירקות ודברי מאפה שנזרקים בסוף היום, אך בעולם לא בוחלים גם בבשרים ודגים שנזרקו ממעדניות.
מי שממש משתמש בכך כדרך חיים, מכיר ויודע בדיוק היכן, ומתי כדאי להגיע. אילו שווקים, מאפיות, חנויות אורגניות וכדומה, מוציאות זבל שווה ואיכותי. הבריאים והבררניים שבצוללים, ייפנו לפחים של חנויות אורגניות למיניהן. ה"עממיים" ייפנו לשווקים כמו הכרמל והתקווה. מה שברור לדבריהם, זה שיש מספיק לכו-לם.
יום שישי בערב הוא המועד האופטימלי להסתובב בשוק הכרמל ובשוק התקווה. כמויות האוכל שנזרקות אפילו לא דורשות "צלילה", ונראה כאילו ניתן כמעט לבחור מהדוכן עצמו - רק שזה על הרצפה. יש סוחרים שיניחו את הסחורה בצורה נוחה, בתוך קרטונים וישתדלו לעזור. לעומתם, ישנם בעלי דוכנים בשוק, שלפעמים נדמה כי הם ממש משקיעים בהפיכת הסחורה לבלתי זמינה. הם מטיחים אותה לקרקע, על מנת שתהיה נגישה כמה שפחות. המלונים הם המוצגים הקשים ביותר. הם נראים כאילו רצחו אותם. ראשם מנותץ באופן שלא היה שום סיכוי שיגיעו למצבם בצורה אחרת.
ולמרות זאת, נראה שפרט למקרים בודדים של צעירים מלקטים, ועוד כמה פועלים זרים, אין ממש תופעה סוחפת של 'ליקוט' באזור השוק. שני עובדי ניקיון מיפו, שתפקידם לאסוף למרכז הרחוב בשוק הכרמל את הזבל, מספרים שבעבר היו באים מתנדבים, אוספים אוכל בהתנדבות, ומעבירים אותו לנזקקים. "כבר כמה חודשים שהם לא באים. המוכרים בשוק סוגרים עסקה עם עובדים זרים שמסתובבים שם, בדרך כלל סינים כי הם הכי חרוצים, שיעזרו להם לסגור ולהעמיס דברים. אחר כך הם יזכו בשאריות באופן בלעדי".
מאיפה זה בא, ומה הלאה?
"בארץ התרבות היא פחות חזקה. זה משהו שיותר בא מן התרבות באירופה", מסבירה דנה, ופונה לצד יותר מיסטי: "יש גם את העניין הזה של תובנות קוסמיות שנוחתות על סוג מסויים של אנשים מבלי שהם מודעים לזה ממש. ההבנה שאני לא חייבת לקנות אוכל, אלא יכולה לקחת ממה שנשאר. זה לא משהו שמישהו לימד אותי. זה משהו שפשוט הבנתי מתוך אורח החיים שלי. משהו שפתאום נחת עליי. וככה התנועה מתחילה. אנשים פוגשים אנשים, ומי שזה מתאים לו נדבק בחיידק".
הזיקה לדרך חיים זו מאפיינת באופן טבעי טיפוסים יותר הומאניים. "אין לי הרבה אנשים שאני מכיר מתחום ההייטק בכלל. בטח שלא מהחבר'ה שעושים 'דאמפסטר דייבינג' ", מודה ערן. "בעתיד? כשתהיה לי משפחה, אני בהחלט מתכוון להמשיך בדרך החיים הזאת. כלומר לחיות על השאריות של החברה המערבית".
דנה מנסה להסביר מאיפה אצלה הכל מגיע: "גדלתי בבית של מלא שפע, עם הורים מדהימים. ברפלקסולוגיה עברתי איבחון ומצאו דרך כפות הרגליים, שיש לי קושי בהתמודדות עם שפע, מהבחינה שאני לא יכולה להכיל חומר. כלומר, אם מרעיפים עליי שפע - שם מתגלה קושי. אני באה ממקום של דלות. השם שלי הוא דנה, ופירוש השם הוא גם דלות. אולי השילוב שבאתי משפע, יחד עם הנפש שלי שלא יכולה להכיל חומר, יוצר מצב שהחיים מאיסוף שאריות משמשים כאיזה שהוא מנגנון ויסות. תראה, אני גם טיבעונית. אז מעבר לכך שבאופן מעשי זה לא לאכול כלום מן החי, זה גם איזה שהוא עקרון חיים. זה נקרא 'טיב-עוני'. כלומר הטוב שבעוני, או היופי שבקצת". לדבריה דרך החיים הזאת היא בהחלט לא קוריוז חולף. "תראה, אני כבר הרבה שנים בתחום. אני חושבת שבמובן מסויים ההתעסקות הזאת תלווה אותי גם כשתהיה לי משפחה. אבל זה מאוד תלוי באורח החיים שיהיה לי. כמו שחשבתי שלעולם אמשיך עם ה'דאמפסטר דייבינג' כעקרון, ועכשיו אני כבר חצי שנה בצפון, רחוק מהעיר, וזה כמעט שלא קורה כי רק במרכזים הגדולים באמת יש סיכוי לפחי אשפה עם אוצרות. אתה חושב שזה לא מתסכל שאין פה פחים שווים?"
ואיך החברה מתייחסת לזה? החברים?
כל אחד שנצפה נובר בזבל, מעורר באופן מיידי חמלה. כשמדובר בצעירים שהמראה שלהם לא ממש מזכיר חסרי בית, לא מעט עוברי אורח פונים בשאלות לפשר העניין. דנה: "היו לאנשים רק דברים חיוביים לומר על התופעה. ברוב המקרים, האנשים מבררים את הסיבה וכשמבינים שזה עניין אידיאולוגי, זה בדרך כלל נגמר בחיבוקים. וזה למרות שיצאתי הרגע מפח הזבל", היא מרוצה מהמשפט האחרון שיצא לה. "לי אישית ממש אין בעיה עם זה. זה בדרך כלל רק יוצר קסמים. חלק ממש לא מתחברים לזה, ואפילו כועסים על הנוהג הזה".
"תראה", דנה מפגינה סלחנות של טיפוס חיובי ומקבל מטבעו, "נשמע לי גם הגיוני שיש לזה מקום חברתי שאנשים לא מוכנים להתמודד איתו. אם יש לך כסף, איזו סיבה יש לך לנבור בפחי אשפה?".
לעומתה דווקא ערן, שעיסוקו העיקרי הוא תיאטרון רחוב, המסתמך באופן מובהק על העוברים והשבים, מבטל אותם בעניין הזה. "איך עוברי אורח מגיבים? אני לא ממש טורח להסתכל".
טיעונים נגד המזון המושג על ידי הצלילה לאשפה, מתמקדים בדרך כלל בבעיה התברואתית. פעולה זו גם חושפת את הצוללים לאשפה ואת הסובבים, לסיכונים בריאותיים. במיוחד אם הצוללן מפזר את הזבל על הרצפה ולא משיב לפח את מה שלא השתמש בו. באנגליה ובגרמניה, עשויה הצלילה להיחשב לגניבה על פי חוק. בפועל אין כמעט אכיפה. באיטליה, לעומת זאת, הצלילה במזבלה מותרת. מודעות לצלילה דווקא כן קיימת. הארגון לאנטי רעב עולמי 'אוכל במקום פצצות' מקבל כמות משמעותית של מזון מן הצלילה לפח בשווקים וסופרמרקטים למיניהם.
ומה עם הפצת הבשורה?
דנה: "אני חיה בסביבה של משוכנעים. כלומר מי שסביבי, זאת אוכלוסיה שחיה פחות או יותר כמוני. באופן כללי, יוצא שאני מספרת על הקיום של הדרך הזאת. וכל אחד יעשה מה שהוא חושב. מי שמתחבר לזה, מוזמן. גם מבחינת החברים, באופן טבעי, חלק עושים. חלק חושבים שנחמד. וחלק לא עושים. כל עוד לא רבים על פחים, אז הכל בסדר..."
באירופה יש פורומים באינטרנט בהם ניתן למצוא המלצות על פחים שווים. בארץ זה לא מפותח עד כדי כך. אך מביני דבר יכולים לספר על מפות שהם או חבריהם נהגו להכין, המציינות מיקומי פחים גדולים בכלל, ובעלי פוטנציאל לאוצרות בפרט.
עמותת JAR 'הקרן לסיוע ורווחה' הוקמה על מנת לעזור למשפחות נזקקות. כחלק ממערך השיווק שלה, הודבקו על גבי פחי אשפה ברחבי תל אביב, כגימיק כמובן, 'ביקורת פחים' עבור הפח שעליו הם מודבקים.
"למרות המיקום המצויין...שאריות הירקות היו מעטות...אני נשארת נאמנה לפח ברחוב הרצל 26" (ראה תמונה). אולי אם היה קיים איגוד ל'צוללנים', הוא היה יוצר רשימת חנויות אוכל, סופרמרקטים, מאפיות ובעיקר איזורי אשפה, שמסבירים פנים לנזקק, מניחים בצורה נוחה את שאריות היום ובעלי יבול הולם בדרך כלל. זה היה עלול ליצור בעיות עומס. אך אם כבר אז כבר.
"סופרמרקטים זורקים בכל יום כמויות מזעזעות של מזון באופן קבוע. אפשר לתת את זה לרעבים או לחסרי בית, ואפשר שאנשים שלא מוכנים לממן את הסופרמרקטים ישתמשו במזון שנזרק. 'צלילה לפח האשפה' זה יותר משיטה להשיג אוכל חינם - זה כיף".
מאנטרת ה'צוללן' המושבע: ניתן להפוך את הררי האשפה שנוצרים, לאספקת מזון. כל מה שצורם בקפיטליזם מבחינת הבזבוז של מה שנזרק לפח, יכול להתהפך כשנכנס לתמונה 'צוללן'. העוני הופך לשפע. ההפסד הופך לרווח. הייאוש נעשה תקווה.
מתוך הבלוג של 'צלילה באשפה'. אם השתכנעתם, יש בבלוג מאמרים והסברים איך עושים את זה. (http://www.emoware.org/dumpster-diving).