עריכת לשון הטקסט: מי משתלט על מי?

רוב נותני השירות יציגו שאלה זו וישיבו עליה תשובות שמהן ניתן להתרשם כי מדובר בטכניקה מובנית, סטנדרטית ואוניברסלית. כל התשובות נכונות.
אלא שבעריכה לשונית ישנה תמיד איכות נוספת, שאותה גם עורכים לשוניים מתקשים להגדיר, למרות פשטותה: העריכה הלשונית מכילה, בנוסף על הכתיב והפיסוק, התחביר ויתר דרישות הלשון, גם משהו מעולמו של העורך. בדומה לתרגום, להבדיל כל ההבדלות הנדרשות, גם עריכה לשונית היא התערבות העורך בטקסט שבו הוא מטפל; התערבות שלא מרצונו וכמעט ללא מודעותו.
האם אפשר אחרת? כנראה שלא. על כך נתנו דעתם אנשי רוח ומעשה, הוגים, סופרים ומתרגמים. אדם קורא טקסט והטקסט כבר שלו. הוא לא התכוון לשנות את הטקסט, אבל הטקסט כבר קיבל את הפירוש שלו. 
וכך, בלי שנרגיש ובלי שנוכל למנוע זאת, בעוד אנו מוסיפים או גורעים מילה, מנסחים מחדש משפט ומשנים את מקומו, אנו מטביעים חותם אישי על טקסט שמישהו אחר יצר. השאלה היא, עד כמה מתאים החותם ליוצר הטקסט.
האם הטקסט שערכנו אומר לקורא מה שרצה היוצר לומר לו? האם היוצר, הקורא את עבודתו לאחר שנערכה, קורא את הטקסט שלו, או את הטקסט שלנו?ומה שיותר חשוב – האם הוא מרוצה? האם קלענו לדעתו ולכוונתו?
מתורגמן שואף מטבע הדברים להיות נאמן עד כמה שאפשר למקור; ועדיין לא מעטים הקוראים שירצו לקרוא גם את המקור.
גם עורך לשוני ייצמד לטקסט ויעמול לא מעט כדי שהעריכה לא תפגע במשמעות הדברים. מלאכתו של עורך לשוני קלה בהרבה מזו של המתרגם, שהרי היוצר והעורך עובדים באותה שפה; אך גם העריכה הלשונית 'מעבירה' בהכרח את הטקסט מלשונו של היוצר ללשונו של העורך.
מתורגמנים שונים ודאי יסכימו על תרגום למילה, לביטוי, למשפט, אך עבודותיהם עשויות להיות שונות בתכלית זו מזו: לשונו האישית של כל מתרגם אינה עניין מילוני גרידא; היא מכלול הווייתו ותמצית חוויותיו, לפחות הלשוניות-טקסטואליות.
גם העורך אינו יכול לעשות את עבודתו במנותק מעצמו. כשהוא חוכך בדעתו אם ואיך להחליף מילה, לשנות ביטוי, לשכתב פיסקה, הוא בוחן את החלופות העולות בדעתו הוא, ובוחר בזו העדיפה בעיניו הוא.
האם אפשר אחרת? האם עורך אחר היה בוחר באותן חלופות? ואיזו חלופה עדיפה בעיניו של יוצר הטקסט? האם יש בידי יוצר הטקסט אפשרות לבחור?
על כך ב'פוסט' הבא.