התנהלות כלכלית ע"פ התורה

בס"ד

התנהלות כלכלית ע"פ התורה

כשחז"ל מדריכים אותנו איך לחיות נראה שהם מציגים אמירות סותרות. מצד אחד הגמרא והמדרשים משופעים באמירות כמו "אדם עתיד ליתן דין וחשבון על כל מה שלא נהנה ממנו בעוה"ז" או "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" שדושות מהאדם לחיות ברמת חיים גבוהה, אך מצד שני ישנם אמירות כמו "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", וכמובן כל סיפורי הצדיקים המהללים את הצדיק החי בקימוץ ובדוחק ובקושי יש לו מה לאכול.

אם כן, מה היא ההתנהלות הכלכלית הראויה על פי התורה?

לעניות דעתי, חז"ל טפטפו לאורך הגמרא והמדרשים אמירות סותרות בדווקא, על מנת לגרום לאדם להבין שאין דרך אחת שהיא הנכונה, אסור לאדם לחיות חיים של צער ושל דוחק ומצד שני ודאי שאסור לאדם לחיות חיים של הוללות ושכחת ההבדל בין הטפל והעיקר.

הדרך של אדם שמייסר את עצמו ומקמץ בכח הינה דרך לא יהודית, אלא דרך של דתות אחרות שלא הצליחו לעכל את משמעות החומר בעולם, הם זיהו שנפש האדם היא רוחנית ומתוך כך טענו שמטרת החומר בעולם היא להציב אתגר בפני האדם לבחון האם הוא שוקע בחומריות או שהוא מתעלה מעל לחומר ומתעסק רק ברוחניות. אותם אנשים נטו לסגפנות, לעינוי עצמי ולהתנזרות. ניתן לראות זאת היום אצל הכמרים הנוצריים שאינם מתחתנים ואינם חיים חיים מלאים שיש בהם המשכיות.

דרך זו של בריחה מהמציאות לא הוכיחה את עצמה, רוב הפעמים דתות אלו נעלמו עם השנים, כאשר באופן טבעי הדת התמסמסה מכיוון שהעם הרגיש שדת זו לא מחוברת אל החיים. במקרים רבים אותם אנשים שניסו להתנזר כמה שיותר מהחומר ולדבוק רק ברוחניות הגיעו לקלקולים גדולים הרבה יותר מהאנשים שלא התנזרו, וזאת בגלל שהניסיון לבלום דבר שהוא כל כך טבעי ממקום אחד בשלב מסוים פורץ מכיוון אחר, ובצורה מסואבת הרבה יותר. ולכן מצינו אצל אנשים כאלה אכזריות איומה או פדופיליה ושאר סטיות.

היהדות אינה מאמינה בבריחה מהחומר אלא בהעלאה שלו, התורה מודעת לכך שהאדם הינו שילוב של חומר ושל רוח, והנקודה הפנימית אצל האדם הינה הנקודה הרוחנית, נשמתו אשר היא "חלק אלוקי ממעל", ולכן על האדם להשתמש באותה חומריות ולתת לה משמעות רוחנית.

היהדות מאמינה שעל האדם לחיות חיים מלאים, חיים שבהם לא חסר לאדם כלום והוא אינו נמצא במאבק מתמיד עם החומר. הוא שולט בו. לכן, כל אדם צריך לחיות בהתאם למה שנחשב נורמלי בתקופה ובמציאות בה הוא חי, לא בפזרנות ובהוללות אך מצד שני גם לא בקמצנות ובסגפנות. זוהי דרך האמצע, שביל הזהב.

אם כן, מדוע חז"ל מציגים אמירות שתומכות בסגפנות? זוהי בדיוק נקודת ההבדל בין עמ"י לאומות העולם בתחום זה. אדם שנחשב "מאמין" אצל אומות העולם ינסה בכוח לחיות חיים שאינם ממוצעים, הוא יהיה מודע לכך שהוא אינו עושה מהלך טבעי, ואפילו ירגיש שככל שהוא סובל יותר הוא עובד את האל בצורה יותר טובה. מאידך גיסא, היהדות מאמינה דווקא באדם שמסתפק במה שיש לו, ואם לא טוב לו במה שיש לו- חובה עליו לשאוף לרמת מחיה יותר גבוהה. הן האדם שיש לו דירה נאה וכלים נאים והן האדם שאוכל פת במלח ומים במסורה הם עובדי ה' כי טוב להם עם מה שיש להם והם לא מרגישים חוסר. אותם גדולי דור בספרות חז"ל אינם סגפנים, אלא שהם אינם חשים צורך לחיות ברמת חיים יותר גבוהה, הם אינם מרגישים חיסרון.

[במידה מסוימת הייתי אומר שישנו ערך מיוחד אצל האדם שאוכל פת במלח ושותה מים במסורה ולא מרגיש חוסר, אדם כזה חי ברמת מחיה נמוכה, וככל שרמת המחיה של האדם יותר נמוכה מרחב האפשרויות לשיפור גבוה יותר. אדם כזה יגיע לדרגות גבוהות בהרבה של קרבה והודיה לה' על כל שקל שיהיה לו מעבר למה שהורגל בו, כל עליה ברמת החיים תחשב מבחינתו מתנה שהוא אינו ראוי לה]