כשאני ניגשת לכתיבת סיפור חיים, זה תמיד מרגש, מעניין וקצת מלחיץ… אני מקווה לכימיה טובה עם נשוא הספר, ומשתדלת ככל יכולתי לעזור לו בשזירת הסיפורים השונים, התמונות, המכתבים והתעודות, ליצירה אחת שלמה וקוהרנטית.

כשאני ניגשת לכתיבת סיפור חיים, זה תמיד מרגש, מעניין וקצת מלחיץ… אני מקווה לכימיה טובה עם נשוא הספר, ומשתדלת ככל יכולתי לעזור לו בשזירת הסיפורים השונים, התמונות, המכתבים והתעודות, ליצירה אחת שלמה וקוהרנטית.
יסחתי לעצמי מספר כללים שמנחים אותי בדרך הלא סלולה של עריכת הראיונות:
- ראשית ולפני הכול – לעשות שיעורי בית. לבקש אינפורמציה ראשונית על הרקע ממנו בא המרואיין: ארץ מוצא, האזור בו גדל, התקופה וכו'... תמיד כדאי לבוא לראיון ראשון עם ידע בסיסי בנושא.
- להקפיד לנסח שאלות בהירות ככל שניתן.
- לנסות לא לקפוץ מנושא לנושא. ניסוח אחיד ולכיד של שאלות מצד המראיין, יכול לתרום לכך שניסוחיו של המרואיין יהיו כאלה. כמובן שנתקלתי במרואיינים רבים שדרך סיפורם אסוציאטיבית מטבעה ונוטה לנדוד מעניין לעניין, כשהחוט המקשר בין הדברים רופף לחלוטין. יש לנסות להחזיר את המרואיין ל"דרך המלך" של מהלך סיפור החיים בסבלנות ובעדינות. (הסיפורים על הדודה שייכים כבר לסיפור אחר).
- יש לתאם ציפיות בעניין סגנון הכתיבה. ישנם לקוחות שמעוניינים שהדברים ייכתבו בשפתם פחות או יותר, תוך היצמדות לביטויים שהם ייחודיים להם, וישנם לקוחות שיעדיפו שימוש בשפה גבוהה.
- יש להוות כתובת אמינה ומהימנה לנשוא הספר. כלומר, לעזור לו בפתרון כל בעיה שצצה במהלך עריכת הספר האישי, הן מבחינת בחירת חומרים לספר, הן מבחינת שאלות בנושאי עיצוב, וכמובן שלא לשלוח אליו "עורכי משנה" למיניהם...
- לתת למרואיין חופש. יש דברים שאינו מעוניין לדבר עליהם. בדיוק במקומות הללו צריך לדעת "לשחרר".
- לדעת להקשיב ולנסות ככל שניתן להיות אמפטי ורגיש. אני מאמינה שיש מה ללמוד מכל אדם. צריך להצטייד במנה גדושה של סבלנות וגם סובלנות לא תזיק.
- לשמור על רגישות ודיסקרטיות במידת הצורך.
- יש לבוא עם הרבה כבוד לנשוא הספר. אלו אנשים שברוב המקרים זה מאוד מגיע להם!
- ולסיום, כמובן, צריך לעשות את הכול באהבה גדולה... (הרי לו היינו בוחרים בכסף, כנראה כבר היינו עוברים לתחום אחר)...