מה הכתיבה לימדה אותי על החיים

זה לא סוד שאנשים רבים מתקשים למצוא השראה. לפעמים הם מחפשים בכל מקום ועדיין לא מצליחים למצוא אותה. לפעמים הם יושבים שעות וימים מול הנייר, ושום דבר לא יוצא. לפעמים הטקסטים יוצאים, אבל הם נראים מאולצים, חובבניים, או פשוט גרועים.
אבל כותב מיומן יודע איך לנצל את הפוטנציאל הטמון בשני דברים, שנמצאים תמיד לרשותו: דמיון, והחיים עצמם.

החיים עצמם הם כר פורה לסיפורים, ואמנם אנחנו רואים לפעמים סיפורים שנדמה שאין להם שום קשר למציאות. למשל, דברים כמו הארי פוטר או מלחמת הכוכבים. אבל זה לא נכון, כי גם כשהרקע הוא דמיוני לחלוטין, הדמויות והעלילה עדיין צריכים להגיע ממקום כלשהו. ממקום שכלפיו אנחנו יכולים להרגיש קירבה ושאתו אנחנו יכולים להזדהות: החיים עצמם.

הביטוי הזה שאני חוזר עליו כל הזמן, "החיים עצמם", פירושו אירועים אמיתיים שקורים סביבנו כל הזמן ושבהם אנחנו נתקלים אפילו בלי לשים לב לכך. זו טעות לחשוב שהחיים שלנו משעממים וחסרי השראה, וחלק מהעניין בלימוד כתיבה הוא הלימוד לשנות את זווית הראייה שלנו על דברים, כך שנמצא את הבלתי שגרתי והמעניין שבהם...
"אם רק הייתי כוכב קולנוע שמטייל בעולם כל היום, היו לי מיליון ואחת דברים לכתוב עליהם!"
האם זאת האמת? האם החיים שלך באמת עד כדי כך משעממים?
בוא נחשוב על זה.

כולנו חווים אתגרים, מנטליים או פיזיים, וכולנו חווים קשיים, דברים טובים ודברים רעים. תחשוב על הפעם האחרונה שבה התגברת על אתגר כלשהו או השגת משהו שרצית. ואם לא אתה, אז מישהו אחר בחייך. כל דבר שנמצא בשגרת החיים שלנו מחביא בתוכו סיפור גדול ומקור השראה, בין אם זה לכתבה פשוטה ותיעודית לחלוטין, ובין אם זה לעלילת מתח בחלל.
אנחנו רק צריכים לשים לב, ואז להשתמש בדמיון שלנו. או במילים אחרות, לשאול "מה אם?"
"מה אם?" היא שאלה טובה, שמאפשרת לנו לקחת את הסיפורים שבחיינו ולבנות על גביהם עלילות שלא התרחשו בהכרח, אבל שהיו עלולות להתרחש.

החיים הם סיפור אחד גדול. כמו בספר טוב, יש בהם פרקים, תתי עלילות, דמויות מרכזיות ודמויות משנה. אנחנו רק צריכים ללמוד לשים לב, איפה סיפור אחד מתחיל ואיפה הוא נגמר. אפשר ללמוד את זה על ידי קריאת ספרים והתבוננות בדרך שבה סופרים אחרים עושים את זה, או שאפשר ללמוד את זה על ידי הקשבה ותשומת לב לפרטים.
אני חושב שניהול יומן עוזר מאוד בנושאים האלה. כשאתה כותב יומן, אתה צריך להתחיל מנקודה כלשהי. אתה צריך גם לסיים בנקודה כלשהי. וכל זה אמור לעסוק בחיי היומיום שלך, בתחושות, במחשבות וברגשות שלך. זה הסיפור!

אחר כך אמנם מגיע החלק הטכני, שאמנם יש בו גם יצירתיות, והוא הכתיבה עצמה. אבל ברגע שיש לך מקור השראה זמין שניצב סביבך בכל עת, הכתיבה הופכת לזרם של מילים על הדף. אגב, הרבה אנשים מתקשים עם השראה כי הם מפחדים מז��ם המילים הזה... הם חושבים לעצמם, "אני לא יכול לכתוב את כל מה שעולה לי בראש! זה לא טוב מספיק!"
וזאת אולי מחשבה נכונה.
אבל בשביל מחשבות כאלה אלוהים ברא את העורכים, והמטרה שלהם היא לטפל בטקסט שלך ולייפות אותו. אתה צריך להתרכז רק בלייצר את חומר הגלם. כמובן, זה לא אומר שאתה לא יכול לערוך בעצמך: אחרי שכתבת, תן לטקסט שלך לנוח שבוע או שבועיים עד שתוכל לראות אותו בעין אובייקטיבית וביקורתית, ואז תתחיל לחתוך בבשר החי. אבל אני לא מתכוון להיכנס איתך פה לתאוריית העריכה...

מה שחשוב לדעת הוא שהדמיון והחיים שלנו, ובעיקר השילוב ביניהם, תשומת הלב לפרטים, והתבוננות בעצמנו ובסביבה, הם מקורות השראה נהדרים וזמינים לכל צורך. עכשיו כשאתה יודע את זה, שום דבר לא יעצור אותך מלכתוב.

אני מילי שמידט, בן שלושים וכותב כבר 16 שנה, הן פרוזה, הן שירה והן מאמרים וקטעי הגות. פרסמתי שלושה ספרים, וכן הופעתי במגזינים ועיתונים שונים.
בחרתי לכתוב לך על מקורות ההשראה שעומדים לרשות כולנו בחיים עצמם, כי אני חושב שזה מדגים היטב את הגישה שלי לכתיבה: זה לא משנה מה אני כותב, תמיד אשאף להשתמש במה שאני חווה ויודע. זה מעגן את הטקסט במציאות, ומצד שני מאפשר לי להתרחק ממנה בלי לאבד את האמינות שלי.
כתיבה היא תחביב שהפכתי למקצוע, כך שאם יש לך רעיון שעוד לא כתבת, או טקסט שכתבת ואתה רוצה לתרגם לאנגלית, אני אשמח מאוד לעמוד לשירותך.